במציאות שבה תעריפי החשמל רק הולכים ומתייקרים, ולצד זאת יעד ממשלתי שאפתני של ייצור 10% מהאנרגיה ממקורות מתחדשים עד שנת 2020, הפיכת החשמל הסולארי למשמעותי וזול יותר במשק החשמל הישראלי היא הכרח ממשי.
הטכנולוגיה לכך היא לא הפאנלים הסולאריים המוכרים מגגות אלא תחנות כוח תרמו-סולאריות, אלא שאלו מצריכות מים שהם משאב יקר ונדיר בישראל ולכן יש לבצע שינוי מדיניות כדי לאפשר קידום החשמל הסולארי בטכנולוגיה זו.
מים לייצור אנרגיה סולארית
הטכנולוגיה התרמו-סולארית היא זו שמשמשת בתחנות הכוח הסולאריות הגדולות בעולם, למרות שהפאנלים הפוטו-וולטאים הם אלו שזוכים לפרסום ולהכרה הציבורית של אלו שלא עוסקים בתחום באופן ישיר. להבדיל מהשיטה הפוטו-וולטאית שבה הפאנלים העשויים סיליקון ממירים ישירות את קרינת השמש לאנרגיה חשמלית, מתקן תרמו-סולארי מרכז את חום קרינת השמש באמצעות מערכת מורכבת של מראות (פרבוליות באופן כללי) אל נקודה מרכזית בדוד מים ענק. כך מפיקים קיטור שבתורו מניע טורבינה לייצור חשמל בדומה לתחנות כוח סטנדרטיות הפועלות על פחם או גז טבעי.
דווקא חברה ישראלית, לוז, בשנות השמונים של המאה הקודמת הייתה החלוצה הטכנולוגית של השיטה כאשר הקימה תחנת כוח גדולה במדבריות קליפורניה. גם כיום חברות ישראליות, ממשיכות של אותה חברת לוז, נחשבות למובילות בתחום התרמו-סולאר ומקימות תחנות בכל העולם לצד תאגידי ענק בינלאומיים.
בעבר, חזה ארגון גרינפיס העולמי כי 50% מהאנרגיה בעולם תיוצר באמצעות תחנות כוח תרמו-סולאריות עד סוף המאה הקודמת – מציאות שכמובן התבדתה לחלוטין ואנו עדיין נסמכים על דלקים פוסיליים (דלקי מאובנים כמו נפט, פחם וגז) מזהמים ויקרים.
אך הטכנולוגיה היעילה והרלבנטית הזו מצריכה כמויות לא מבוטלות של מים, משאב טבע שהופך נדיר, יקר ובעייתי בכל העולם ולא רק בישראל. זאת לצד העובדה כי התחנות צריכות לרוב לקום בשטחים מדבריים יבשים בגלל מקום והיקף קרינת שמש רק מוסיפה ל"צרות" המים שיחד עם התפתחויות נוספות מונעות מהטכנולוגיה להפוך לנפוצה הרבה יותר.
התפתחויות המעכבות את הטכנולוגיה התרמו-סולארית
מים הם נושא מהותי במציאות הגלובלית של ימינו, לא רק במדינת מעוטת גשמים וקטנה כמו ישראל אלא גם במדינות עם כמויות מים גדולות כביכול. האוכלוסייה גדלה, יותר אנשים מתקדמים ברמת החיים ומקורות המים מתמעטים, מזדהמים ולעיתים נשלטים על ידי גופים עסקיים כאלו ואחרים – כל אלו מובילים לעלייה בביקוש וירידה בהיצע. לכן מדינות גדולות ורבות אחרות בעולם החלו להגביל את השימוש במים במסגרת תחנות כוח תרמו-סולאריות וזה מהווה כמובן חסם משמעותי לקידום ייצור חשמל בשיטה זו.
התפתחות נוספת היא ירידה מהותית במחיר הפאנלים הסולאריים בטכנולוגיה פוטו-וולטאית (PV) – בגלל גורמי ביקוש והיצע, הוזלת מחיר הסיליקון ובכניסה מסיבית של יצרנים סיניים המקבלים סובסידיות ממשלתיות. לעומת זאת המחירים של הטכנולוגיה התרו-סולארית כמעט ולא השתנו בשנים האחרונות. לכן טכנולוגיה פוטו-וולטאית הפכה ממתאימה למערכות קטנות על גגות ושטחי מסחר למתחרה בתחנות התרמו-סולאריות והמציאות שינתה את ההיתכנות הכלכלית להקמת תחנות כוח גדולות כאלו.
לתרמו-סולאר יתרונות מבחינת תחנות כוח גדולות, למשל של יכולת אגירת אנרגיה טובה יותר, כך שהתוצאות עדיין לא ברורות הן ברמה הגלובלית והן ברמה המקומית בישראל.
דוגמה למצב בישראל
פרויקט תמנע היה אמור ליצור את הקמתן של כמה תחנות כוח סולאריות באזור תמנע, פרויקט ממשלתי בשיתוף מנהלת האנרגיה המתחדשת אילת-אילות, רשות החשמל ומנהל מקרקעי ישראל. הרעיון המקורי היה רק תחנות כוח תרמו-סולאריות, אך המציאות שתיארנו הפכה גם את הפאנלים הפוטו-וולטאיים למועמדים לפרויקט – בגלל העלויות הנמוכות והעובדה שאין צורך משמעותי במים בתחנות אלו. אך יכול להיות שמגבלות אגירת אנרגיה לייצור חשמל גם בשעות החושך ובעיות בהולכת החשמל צפונה דרך מכתש-רמון יחזירו את התרמו-סולאר לקדמת הבמה בגלל יכולת לייצר חשמל גם בחושך ולספק את הצורך של אילת כולה למשל.
אולי יעניין אותך גם:
